את עומדת על רפסודה בלב ים. ופתאום את רואה אי יפיפה מולך. דולפינים וורודים בריף, עצי קוקוס מתנופפים ברוח, החול רך ונעים ולמרות זאת את בוחרת להמשיך לעמוד על הרפסודה הקטנה שלך כי את פוחדת לשחות. מוזר נכון? אבל כשזה מגיע לחיים כל כך הרבה נשים נאחזות ברפסודה הקטנה שלהן ופוחדות לשחות לעבר החיים שהן רוצות. אני זוכרת את עצמי עומדת על הרפסודה הזאת. אולי גם את עליה?

מהרבה שיחות בנושא הזה הרבה פעמים קורה הדבר הבא- יש לך רעיון! ואת חושבת עליו ומרגישה את האנרגיה עולה לך בגוף ואת הגלים נהיים גבוהים. ובא לך עליו. מאוד! ואז את מתייעצת עם מישהו ואומרת משהו כמו
"אני חושבת לפתוח// ללמוד// לעשות // להתחיל// להפסיק X."
ואת מקבלת תגובה כמו: "מה הקשר שלך לזה// זה תחום מאד תחרותי// השוק מוצף// אין בזה כסף"
והופ. האנרגיה נעלמה ובשנייה כל הרוח יצאה לך מהמפרשים. ויחד עם הקול הפנימי שלך שקברת, האי היפהפה הזה שדמיינת את עצמך שוחה לעברו הולך ומתרחק. ולפעמים את שוב חושבת על האי ההוא ואולי אפילו שוב מבקשת ממישהו אחר רשות לקפוץ למים ולשחות אליו. ושוב הם מסרבים: "את יודעת כמה זה יעלה! " // "את יודעת כמה זמן זה יקח! "// " מה לך ולזה" ואת שוב מהנהנת בהבנה. והחול והבריזה והפירות מתחלפים בטעם מר בגרון.

את ממשיכה לעמוד על הרפסודה הקטנה של החיים שלך כי למרות שהיא קטנה- היא נוחה. היא מוכרת. כי את מכירה כל חתיכה וחתיכה עליו ויודעת בדיוק איך זה מרגישה לעמוד עליו. את באזור הנוחות שלך. את בטוחה.
מגיל אפס הרגילו אותנו לבקש רשות. "אמא אפשר להישאר מאוחר? סליחה המורה אפשר לקבל דחייה? המפקדת, אפשר ללכת לשרותים?" ואז אנחנו גדלות וכבר לא מחויבות לבקש מאף אחד שום דבר, אבל איכשהו מהרגל אנחנו ממשיכות לעשות את זה. הרגעים האלה שאנחנו מבקשות רשות קשור בפחד הזה מהלא נודע. הוא כל כך מפחיד שאת מחפשת רשת ביטחון ממישהו ממשהו, חברים, הורים, מורים, קולגות, כל אחד. סיפרת לנהג מונית שאת הולכת לקנות דירה לשפץ ולמכור והוא נחר לעבריך "נדלן?? מה פתאום! תאמיני לי רק קריפטו" והופ את מוותרת על הרעיון שלך. על עצמך.

בואי נשים את זה על השולחן- כשזה מגיע לבחירות שלך על החיים שלך- אף אחד לא יכול לתת לך רשות חוץ מאת עצמך. אף אחד לא יודע ולא יכול לדעת שום דבר על העתיד שלך – באופן יותר וודאי ממך.
לתת רשות לעצמך לא בהכרח אומר לקפוץ ראש ערומה לתוך הים ולהתחיל לשחות. לא כולנו ספורטאיות אולימפיות. למעשה כשזה מגיע ללקפוץ מהרפסודה הקטנה שלנו רובנו פשוט בטוחות שברגע שנקפוץ נטבע. אבל יש כל כך הרבה עזרים – ללמוד, לבנות, לקנות, ללכת לקאוצ'ינג! לפעמים אנחנו חושבות שאם זה דורש מאתנו משאבים כל כך גבוהים שזה לא שווה את הקפיצה הזאת. אבל עכשיו תחשבי על כמה זמן, כסף ובעיקר אנרגיה את משקיעה בשדרוגים ושפצורים קטנים שאת עושה לרפסודה הנוחה שלך . לא מגיע לך להשקיע אותם כדי לפחות לתת הזדמנות להגיע לחיים שאת באמת רוצה?

ואולי עכשיו את אומרת "נו אבל גם אם אשקיע לא בטוח שאצליח". ואת צודקת. עסקים נסגרים כל יום. חלומות מתנפצים. אבל. וזה אבל חשוב. אני רואה על הנשים שאני עובדת איתן שכשהן סופסוף מעיזות לצעוד מחוץ לאזור הנוחות ולוקחת את הצעד הראשון אל עבר החיים שהן באמת רוצות, הן מתמלאות בכל כך הרבה אנרגיה, באופטימיות ושמחה וגאווה, שהרבה פעמים הם מגלות שהן שחייניות הרבה יותר טובות ממה שהן ציפו. כשתקפצי מהרפסודה ותתחילי לשחות הפחד לא בהכרח ייעלם. אבל היכולת שלך להסתכל עליו ולהגיד לו תודה אני בוחרת להמשיך לשחות באומץ אל עבר החיים שאני באמת רוצה ייעלה. את הרשות להגיד את זה כבר לא תצטרכי לקבל מאף אחד. מאז ומתמיד היא הייתה רק שלך.

Photo: Glen Jackson