בואי נשים את הקלפים על השולחן- אמהות היא משבר. היא משבר כי כשאת הופכת לאמא, את משתנה שינוי פנימי תודעתי עמוק, של משמעות הקיום שלך. של הזהות שלך. של מה את רוצה מהחיים שלך ואיך שאת מדמיינת את היום יום שלך. אמהות היא משבר כי כאילו היא מגיעה ברגע הזה שכבר חשבת שסוג של פיצחת את החיים. שאת יודעת מי את ומה את. למדת למה להגיד כן, ולמה כשהחברה הבליינית מציעה לך ״רק דרינק אחד״ בערב יום שני, את אומרת לא. אמהות היא משבר כי הפער בין מי שחשבת שתהיי, למי שאת בפועל, הוא בלתי נתפס. דמיינת את עצמך קוראת את עינת נתן על ספסל ברוטשילד ומשכילה בזמן שהתינוק ישן בעגלה. בפועל לא יצאת מהבית יומיים, את מריחה מעייפות, מרוסקת מחלב, ולא שמת לב שהמשפט הזה הפוך.
כמו הרבה דברים אחרים, אמהות היא עבודה של הפרטים הקטנים- כמה סיסי, כמה שעות שינה וכמה שזה לא באמת מעניין אף אחד חוץ ממך. בדיוק כשמגיע רגע שאת מבינה שאיכשהו הצלחת להשתלט על העיסה הזאת ואולי את אפילו לזכור איזה יום היום, מגיע רגע שאת חוזרת לעבודה והשליטה היחסית שהשגת, עפה מהחלון.
בחיבור בין הציפיות הלא סבירות שלך יחד עם הציפיות הלא סבירות של המערכת מתקבלת בעיקר עיסה אינסופית של רגשות אשם. לפני כמה זמן שאלתי לקוחה שלי ״על מה את מרגישה אשמה כאמא?״ היא ענתה לי שהיא לא חושבת שיש לנו מספיק זמן כדי לענות לזה. היו לנו 50 דקות. הלקוחה שלי לא לבד. את לא לבד. 90% מאמהות סובלות מרגשות אשם וחלק גדול מהם קשור בלחזור לעבוד. כי גם בכמעט 2020 בעוד שאצל מרבית הגברים ההחלטה לעבוד היא עובדה ברורה נטולת ייסורי מצפון, נשים רבות מחזיקות מאמונה שבבחירה לחזור לעבוד יש העדפה ללהרוויח כסף על חשבון להיות אמא. אל האשמה הזאת מתווספת הציפייה של המערכת שהתפקיד האמהי שלך יבוא לידי ביטוי רק בתמונת הדסקטופ. את מצופה להתנהל באותה מקצוענות, אנרגיה וזמן שהיתה לך לפני האמהות. גם אם בפועל כרגע את בקושי מצליחה להרכיב שני משפטים יחד.
אמהות היא משבר מקצועי כי היא מאפשרת למבקר הפנימי שלנו להאכיל אותנו מנה כפולה של רגשות אשמה. את מסתובבת בתחושה שאת לא עובדת טובה ולעומת זאת גם לא אמא טובה.
אנחנו מצפות מעצמינו להיות הכל- עובדות מוערכות במסלול מואץ לקידום. לוק רענן טרנדי שיקי לא מתאמץ מידי אך כולל ציפורניים, שיער ועור פנים מטופח ברוטינת טיפול קבועה. ילדים שאוכלים ברוקולי בלי שאת צועקת. וזה לפני ציפייה לדייטנייט רומנטי ושובב . וואוו אני זקוקה לשנצ רק מלכתוב את המשפט הזה. עולמן של האמהות העובדות הוא הפך לעולם של אמנות הג׳ינגול ובגלל שאי אפשר להצטיין בהכל, אנחנו מג׳נגלות בבינוניות כמה זירות ולרוב משאירות את זירת ההצטיינות המקצועית לגברים. תחשבי על זה, גם אבא ״מאוד עוזר״ הוא בדרך כלל אבא שהגן לא מתקשר אליו כשהילד לא מרגיש טוב, שלא זוכר שצריך לקנות חיתולים ואין לו מושג שצריך להלביש את הילד ביום שלישי בירוק ליום ספורט. הוא לא יודע מי אסף את הילד ביום שני והוא יגלה שאוכלים ברוקולי לארוחת ערב ברגע שהוא התיישב לשולחן. כשהזירה ההורית מתנהלת ברקע ומישהו אחר מטפל בפרטים שלה, נשאר זמן ובעיקר אנרגייה ללטש את הזירה המקצועית. הג׳ינגול האינסופי דורש פרטים, הפקות ובעיקר המון מטען ריגשי שלרוב גברים משוחררים ממנו. אגב מחקרים מוכיחים שאותה החוקיות תקפה גם לזוגות חד מיניים וגם שם הזירה נשארת סטרילית להצטיינות עבוד הפרטנר המפרנס.
זה נכון שהבעיה שלנו האמהות העובדות היא בעיה עולמית. תרבות העבודה שלנו מיושנת ולא רלוונטית לחיים שלנו כיום. ואנחנו ממש ממש בתחילתה של מהפכה מקצועית שמעזה להטיל ספק באמונה שעובדת טובה היא עובדת שנשארת אחרונה ושיש דרכים אחרות להיות שחקנית משמעותית במגרש המקצועי בלי לוותר על אמהות נוכחת. אבל עד לבוא המהפכה המערכתית, הנה 3 הצעות לצמצום של הג׳ינגולים ולאפשר יותר נוכחות בזירה המקצועית והאמהית.
- תעשי אאוטסוסינג- שבי ותארגני מחדש את התקציב של הבית. תסתכלי מה הדברים שמישהו אחר יכול לעשות. כביסות. נקיונות. קניות. בישולים. מה שזה לא יהיה- בין אם זה עזרה מהמשפחה או עזרה בתשלום תעשי את זה. גם אם זה לא יהיה בול בול כמו שאת אוהבת המרחב נשימה שמחיקת סעיף אחד או כמה סעיפים בתחומי האחריות שלך עלול להיות ההבדל בין טרוף יחסי לגירושין. אגב גירושין- נהלי שיחה כנה ופתוחה עם הפרטנר על העומסים הרגשיים. נסו ליצור חלוקה יותר שוויונית כמו למשל ימים קבועים שהוא אוסף את הילדים. או שהוא אחראי על תחומים מסוימים כמו למשל- מתנות יומולדת. או ארוחת ערב פעמיים בשבוע (גם אם זה פיצה זה המקום שלך לשחרר) או ימי הורים או כביסות או תורים לרופאים או תכניות לסופש. שתפי אותו בכמות הזמן והאנרגייה שאת מקדישה לדברים האלה. עד שלא חווים את זה, קשה להאמין כמה הפעולות האלה באמת דורשות.
- תשיגי תמיכה- זו יכולה להיות אמא חברה שגם חוזרת לעבודה. זו יכולה להיות מישהי בעבודה שהיתה בסיטואציה שלך ושמחה לדבר על מה עזר לה. כל המחקרים מוכיחים שמקומות עבודה שמספקים תמיכה לאמהות משפיעים על רמות האושר והמחויבות לעבודה. אולי את יכולה ליזום משהו? אולי את יכולה ליזום פורום נשי שמארח הרצאות רלוונטיות בנושאי הורות מידי חודש. אולי זה יכול להיות קהילה אונליין. טיפול או קואצ׳ינג לא משנה מה. תייצרי לעצמך מקום שבו את יכולה לפרוק את האתגרים והתסכולים. זה קשה וזה עוד יותר קשה לעבור את זה לבד.
- תהיי נוכחת- כשיש לך פחות זמן זה הזמן לגרום לזמן שיש להיות משמעותי וזה נכון בכל זירה. בעבודה- זה הזמן להפסיק עם הפייסבוק, לסגור את האינסטגרם ולצאת ללאנצ׳ של שעה וחצי. זה הזמן להוכיח שאיכות העבודה לא נמדדת לפי הזמן שהיא לקחה בברוטו. זה הזמן לסגל שיטות עבודה יעילות וחכמות. הרשת מפוצצת בחומרים בנושא הזה (וגם ב23.11 במסגרת ארוע mentor-it שיתקיים בתל אביב אקיים דיון פתוח בנושא ״לעבוד פחות ולהצליח יותר״ ). אותו כנ״ל נכון לגבי האמהות שלך. כשאת אמא עובדת חשוב להפוך את הזמן עם הילד/ים למשמעותי. וזה אומר להתחיל ליצור הרגל שבו יש זמן שאת לא זמינה בטלפון. בעבודה יודעים את זה ואת יודעת את זה. זה הזמן שלך להיות אמא. ככל שתעבדי יותר יעיל ותוכיחי שאיכות העבודה לא נפגמת תוכלי להתחיל להרחיב את הגבולות האלה.
והכי חשוב! אם יש דבר אחד שחשוב לי שתקחי מהמילים שלי הוא שתהיי חברה לעצמך. דברי לעצמך יפה. גם בימים שאת מרגישה כמו תמנון על סקטים שהכל עף לה באוויר. נסי לשפר ובעיקר תאמיני שגם אם היום היה יום ממש מעפן, מחר יכול להיות טוב יותר. תאמיני בזה כמו שאת רוצה שהילדים שלך יאמינו.
