כמו חייל בבקו״ם, שרשרת החיול האמהית מציידת אותנו בנשק שאנחנו סוחבות לכל מקום- שק רגשות אשם. השק הזה חוצה גילאים (שלנו ושל הילדים), ארצות (במסגרת העבודה שלי אני מקיימת שיחות זהות עם נשים שחיות בלונדון, תל אביב וטוקיו) ומעמדות סוציו אקונומיים. לא משנה על אילו ״עקרונות״ אמהיים החלטת, בין אם את שייכת לאסכולת חיתולים רב פעמיים, החד פעמיים או אלו ששכחו להחליף היום חיתול, האשמה היא סוג של סליים שנדבק לך לנשמה ולא משחרר אותך מהמחשבות על כמה את לא מספיק טובה לתואר אמא. 

מה כולל שק רגשות האשמה הפרטי שלך? אולי אשמה על זה שאת בעבודה ולא מספיק עם הילדים, או דווקא שאת בבית ולא נותנת דוגמא של עצמאות לילדים. אולי את שייכת לז'אנר שמרגישות לא בסדר על כך שאת מנצלת את הזמן בגינה לתקשר עם אמהות אחרות, או שאת שונאת את הגינה ולא יוצרת קשרים עם אמהות אחרות. חוטאת בלא לטפח את הכשרונות של הילד ולא רושמת לחוגים? או שאולי הילד כל היום בחוגים ולא עם אמא.  שייכת לקבוצה שמאכילה את הילדים ג׳אנק? או מקפידה על אוכל בריא ולכן הילדים שלך מקנאים בממתקים של ילדים אחרים? בקיצור, יכולתי להמשיך את הרשימה הזו לנצח כי באמת כולנו מרגישות לא מספיק טובות. ללא שום אפשרות ערעור, פתק מהרופא או יום חופש. 

אל תוך המקום הדחוס הזה נכנס עוד בשנות החמישים הפסיכואנליטיקן הבריטי וויניקוט שהציג את מהפכת ה״good enough mom״. במחקר שלו הוא זיהה שחווית אכזבה ותסכול קל של ילד מאמו, דווקא מחזקת את תחושת המציאות והמסוגלות של הילד. ככה שבגדול טוב לילד שאת אמא לא מושלמת. אבל חברות אין דרך קלה להגיד את זה, יש משהו מאוד מבאס בלהבין שדווקא איפה שהשקעת יותר מבכל מקום אחר אי פעם וללא שום תחרות, הפרויקט הכי מושקע שלך ייגמר בתעודה די מאכזבת של  ״good enough". 

האמהות היא המקום היחיד בו ציון ״מספיק״ הוא המקבילה של מצוין. ולמרות זאת הנה כמה מחשבות שיכולות לעזור להרגיש טיפה פחות באסה על עצמך-

1. השקיעי בחברה

 כולנו סובלות מתחושת אשם וזה כולל את ההיא בפיד שלך שמעלה תמונות של אמהות מושלמת. את לא לבד בבריכת הסליים הזאת, אבל רבות מאיתנו מרגישות מאוד בודדות. 

ומכיוון שאנחנו לא הולכות להיפטר מתחושת האשמה, חשוב שתהיה לך חברה לאוורר יחד את רגשות האשם שלכן. את רוצה למצוא אותה אבל אחר כך את גם מחוייבת להשקיע בה. כולנו עייפות, כולנו עסוקות, אצל כולנו היו חולים 5 פעמים החורף. תקבעי לצאת לדרינק עם החברה הזאת ואל תבריזי. את צריכה בן אדם שיגיד לך שזה לא באמת נורא ששלחת הבוקר את הבת שלך מהבית עם מעיל של הומלס שלא היית לובשת בחיים (מקרה אמיתי של מישהי) אבל העסקה הזו עובדת לשני הצדדים. גם היא צריכה גם לבטוח בך ולהרשות לעצמה להיות פגיעה ולא משולמת מולך.

2. היזהרי מהמילה צריכה

יש המון הנחות ייסוד שקשורות באמהות שנתפסות כמו תורה מהר סיני. אני מאמינה שהדבר שאנחנו באמת צריכות זה להתחיל להציב יותר סימני שאלה מסימני קריאה. אין מתכון לאמהות. אין מתכון לילדים. אין דרך אחת. 

אז נסי לצמצם שיפוט וביקורת כי אין לך מושג מה קורה ומה נכון אצל אנשים אחרים. בחיים האלה, אנחנו מומחים רק לדבר אחד- לחוויה של עצמנו. בלבד. רוצה להבין מה נכון לך ולילד שלך? תקשיבי לעצמך ותקשיבי לו.

הילדים שלנו מלמדים אותנו כל יום מה הדרך שנכונה להם. לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי באמצע הלילה יורדת לגובה של הבן שלי בן שנתיים וחצי ובטון של שטן מאיימת עליו שאם הוא לא הולך לישון עכשיו במיטה שלו, זה הסוף שלו. כעבור חצי שעה של מלחמה, הוא בא לישון על מזרון ליד המיטה שלנו. למה? כי התחרטתי והחלטתי לא להרוג אותו. כי הבנתי בצורה הכי עמוקה שאני לא באמת יכולה להכריח אותו לשום דבר. שהוא ייצור נפרד ממני. ושאני רוצה לכבד אותו על מי שהוא. 

3. בקשי סליחה

בקשי מהילדים שלך סליחה. על דברים שלא שמת לב. על משהו שביאס אותם שעשית. על משהו שפספסת. בקשי סליחה על כל מה ששמת לב שהיה לא בסדר כי תהיי בטוחה שיהיו גם מקרים שתכאיבי להם בלי להיות מודעת. כשאת מתנצלת את מחליפה את הזירה של כאב ומתח לזירה של קרבה וריפוי. זה עוזר להשקיט רגשות אשמה וזה שיעור בחמלה ובצניעות. זו קבלה של חוסר המושלמות של כולנו כיצורים אנושיים. חוסר המושלמות שלך. חוסר המושלמות שלהם. והכוונות המושלמות של כולנו. 

(מתוך טור לבלוג של איט מאמז)