fbpx

למה אנחנו חייבות תודה לבני העשרים?

בראיון מדהים עם ריקרדו סמלר, מנכ״ל חברת סמקו, לפסיכולוג ההתנהגותי אדם גרנט, הוא שיתף בדילמה שהטרידה אותו ובואו נודה שגם אותנו.  כשלאנשים יש זמן אין להם כסף. לעומת זאת כשיש להם כסף בדרך כלל אין להם זמן.  בגלל שהוא מנהל די מדהים, סמקו השיקו יוזמה שבה הם מאפשרים לעובדים לוותר על 10% מהמשכורת שלהם בתמורה להורדה של יום עבודה בשבוע. כלומר להרוויח 20% מזמן העבודה שלך בעבודה חזרה לחייך הפרטיים בתמורה לתשלום של 10%. תודי שזו עסקה טובה.
בקיצור ריקרדו מספר שהם היו בטוחים שהתכנית הזו תזכה להצלחה בקרב עובדים סביב גילאי ה - 50, כאלה שבפועל כבר חושבים על הפנסיה והדברים שיהיה להם חשוב להספיק לעשות, אלא שבפועל מי שקפצו על המציאה היו דווקא בני ה - 25-29.
קבוצת הגיל הזאת שנקראת דור הזי  z  בעולם העבודה הם הבינו שהגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק. סדרי העדיפויות שלהם שונים לגמרי מאלו של הדורות מעליהם ובמיוחד מנוגדים לאלו של דור הבומרס (גילאי 55 ומעלה). אם המוטו של הבומרס היה לעבוד ולחסוך בשביל לקנות דירה, דור הזי נולדו לעולם שבו האפשרות שלו לקנות דירות במקומות מבוקשים קלוש, ולכן הם מעדיפים להנות מהחיים כאן ועכשיו גם אם זה אומר לשלם $4 על טוסט אבוקדו.
הפער בין הדורות בולט גם על רקע השאלה על עתיד עולם העבודה. דור ה z  הם גם התומכים הנלהבים ביותר בשימור העבודה הגמישה שהציג הפנדמיק ולמעשה במחקר של חברת בלומברג מתחילת החודש הוצג ש 49% מהם ישקלו לעזוב את העבודה אם העבודה הגמישה לא תישמר ורק השבוע התפרסם הנתון שיותר עובדים אמריקאים מתפטרים מהעבודות שלהם מאשר בכל תקופה בעשרים השנה האחרונות.
וכך, כמעט שלא במתכוון, דור הz הפך ללוביסטים הכי חזקים של הקבוצה הכי מקופחת בשוק העבודה ובטח בקורונה- האמהות העובדות.
בשנים האחרונות ניהלתי אלפי שיחות עם נשים. אחת הבעיות שחוזרות היא הרצון למצוא עבודה או קריירה שנותנת לנו ביטחון כלכלי, מאפשרת גמישות וממלאת אותנו בתשוקה ומשמעות. אין משרות כאלה. אין נשים כאלו. השמיכה תמיד קצת קצרה מידי לכסות את כל הפינות. במקרה הטוב אנחנו מתפשרות על צורך אחד מתוך השלושה, משרות רבות הן פשרה על שתיים מהן.
כוחות העל של הפנדמיק בשילוב תמיכת דור הz שיצרו את מודל העבודה הגמיש (שילוב של משרד ובית) מטשטש את החיסרון הכי גדול שהיה לאמהות העובדות עד כה בשוק העבודה. הצורך לצאת מוקדם, להוציא את הילד, לדאוג לארוחת ערב, להישאר כי הילדה חולה. ולכן, אני גם רוצה להטיל ספק בחיפוש האוטומטי של רבות מאיתנו של ״משרות אם״ ולחשוב על להרחיב אותו לחיפוש משרות חלקיות או מלאות. (אגב, מושג שאינו קיים באירופה ובאמריקה).
העבודה הגמישה היא ככל הנראה ולפחות ברוב המקומות, כאן להישאר ובעיקר בזכות הדור הצעיר. אבל כולנו נרוויח ממנה ובמיוחד האמהות הצעירות. נראה שמגפה עולמית הביאה את המהפכה הפמיניסטית הכי משמעותית בשוק העבודה מאז מלחמת העולם השנייה. עכשיו זו ההזדמנות שלך לנצל אותה להזניק את הקריירה שלך קדימה.


** שיוויון בבית
------------------------------------------------------------

מכביסות ועד הרדמות, מהזמנת אוכל ועד הפקת ימי הולדת, כמו המשימות והמטלות שהורים לילדים צעירים מתמודדים איתם הוא פשוט אינסופי.
מחקר עדכני של AMERICAN TIME SURVEY מראה שעל כל 1.1  שעות שאישה לילדים קטנים (עד גיל 6) מטפלת פיזית בילדים כמו למשל מאכילה או מקלחת, גבר משקיעה 27 דקות. מחקר בריטי אחר הראה שגברים נהנים מ 5 שעות פנאי שבועיות נוספות מנשים.

המיתוג הגאוני הזה של הsuper mum אותה עשייה וג׳ינגול נשי אינסופי מותגה בתור כוח העל שלנו.  אלא שבזמן שאנחנו מתהדרות בטייטלים של כוכבות על, הגבר המוגבל הממוצע, עדיין נוכח פי 7 יותר בעמדות ניהוליות במקומות העבודה. ומה הקשר את שואלת? פשוט על כל שעה שהוא לא טיגן שניצל או לקח את הילדים לקופת חולים הוא התקדם מקצועית.

בסטורי השבוע עשיתי סקר על החלוקה המגדרית בבית והבנתי שהפער כל כך מושרש, שאנחנו אפילו לא מזהות איפה הוא בא לידי ביטוי. הרוב הגדול 86% הגדירו את המצב בבית שלהם בתור סופר פרטנרים, אבל אחר כך כששאלתי על מטלות ספציפיות, הרוב המוחץ של הנשים טעם שהמטלות האלו לרוב באחריותן. חשוב לי להדגיש שכשאני מדברת על פרטנר, אני מדברת על שותף עסקי שלוקח על עצמו 50% מהמטלות של הבית והילדים. ״הוא עוזר עם הילדים״ זו לא שותפות- זו הנחת מוצא שרואה את האמא בתור האחראית לטיפול בבית והילדים והחצי השני איננו מחויב לטיפול אלא יעזור בהתאם לכמה זמן או רצון שיש לו.

בכתבה של ג׳סיקה גרוס לניו יורק טיימס מתחילת החודש היא ראיינה זוגות שמרגישים טוב לגבי חלוקת הנטל אצלם בבית וזיהתה 4 טיפים עיקריים. הנה הם:
אגב, בעוד שזוגות חד מיניים מנהלים חלוקה שווה יותר בין בני הזוג לפני ילדים, עם כניסת ילדים לתמונה, גם גייז נוטים לאמץ דפוסי חלוקה מגדריים מסורתיים בין המפרנס.ת הראשי.ת והמשני.ת.
1. לפתוח- זוגות שמרוצים מהשווין בנטל בבית שלהם לא אוגרים לא צוברים לא מסננים ״ 10 פעמים הוא עבר ליד ערימת הבגדים והנה שוב אני מקפלת  את הכביסה״ ( מאיפה זה יצא?? המממ) . הם מזהים רגעים שבהם השוויון התערער, מצביעים עליו ומדברים עליו. ״אני כבר שלושה ימים אוספת את הילדים מבית ספר. אתה יכול לקחת על עצמך את המשך השבוע?״
2. לוקחים זמן לעצמם- כשיש ילדים קטנים בבית את באמת יכולה למצוא את עצמך שש שנים רצה ממשימה ומשימה. שנים שאף אחד בבית הזה לא ראה את תחתית סל הכביסה, כמות התיקונים בבית רק הולכת וגדלה - כולל התוסף האחרון, מיורל בגודל אדם מבוגר שהבן שלי יצר על הקיר במסדרון  וכמובן שוב צריך לעשות הזמנה של אוכל. אבל, זוגות שמרוצים מהשוויון בבית, יודעים לקחת זמן לעצמם לפני ברנאאוט, לפני שאת מאבדת את זה סופית. חצי שעה של פעילות גופנית, אמבטיה עם דלת נעולה, מה שעובד לך לקחת רגע לעצמך.
3. לא נכנעים למטלות המגדריות הסטריוטיפיות. האם גם אצלך הגבר אחראי לביטוח ולאשפה? שווה לבחון את החלוקה הכאילו טבעית הזאת. החלוקות משמרות הפרדות מגדריות ובעיקר נוטות לכיוון הנשים עם מטלות שאף אחד לא סופר אותן כמטלות
4. הם נעזרים בעזרים טכנולוגיים- הכל נכנס ליומן. מי אוסף מי מוריד ומי אחראי לצהריים. ככל שהמטלות האלה מקבלות טיפול זהה כמו מטלות חשובות אחרות הן פחות נופלות בין הכיסאות ונאספות לרוב על יד האישה.

איך למצוא עבודה?

״אז את מחפשת עבודה?״ את עונה כן מהוסס ומיד מוסיפה- ״אני חייבת קודם לעדכן את קורות החיים שלי״. המשקולת נוחתת עליך, לחץ בחזה, זיעה קרה,

Read More »

למה את רוצה להתפטר?

הבוקר ישבתי עם לקוחה שלי. מנהלת בכירה ומוערכת בחברת מדיה גלובלית שבדיוק סיימה להשיק פרויקט טכנולוגי חדשני פורץ דרך.

Read More »