ינואר twenty twenty too לך,

לאחרונה אני מרגישה שכשזה מגיע לעבודה, האומיקרון מייצר שני מחנות. נקרא להם- הכל וכלום. וכשזה מגיע לרצון לעשות שינוי מקצועי יכול להיות ששווה להשתייך דווקא למחנה שלישי.

מחנה הכל –
המחנה של אלו שהחליטו שהחיים שלהם פשוט לא עובדים להם והחליטו לייצר לעצמם מציאות אחרת. אלו שחוו איזושהי הארה קיומית במהלך הפנדמיק, והחליטו לרדת מהרכבת של עולם העבודה הקורפורטי המסורתי, לקחת פאוזה ולעשות שינוי. שינוי גדול.
הקבוצה הזו נהנית מקשר דם לקבוצת האם – הגרייט רזיגניישן ושייכים אליהם כל החברים שלך שעברו לגור בכפר או בארץ אחרת או שהחליטו לצאת לעצמאות ולהיות הבוסים של עצמם.

האנשים האלה מרגישים עכשיו פרץ חיות וחיוניות ותחושה שחיים פעם אחת וזו ההזדמנות לקחת את הקפיצה אל הלא נודע. והאמת היא שהם גם לפיעמים סובלים מאיזושהי תחושת עליונות ופריווילגיה שקצת מתדלקת את המחנה השני.

מחנה כלום-
מחנה הקפואות. העייפות. אלו שמאסו בחוסר ודאות וחוסר השגרה והיא מנטרלת אותם. כשהכל בטלטלה מסביב, הן נאחזות חזק במה שיש. גם כשזה מעט. מעט מאוד. גם אם הן מרגישות רצון לשינוי יש להן את כל ההסברים ללמה זה לא הזמן. והן מוכרות עצמן בזול. ממש בזול:
הן החברות שלך שנתקעות בעבודות שנים בלי קידום, בלי העלאה, הן אלו שיסבירו למה שהקלישאות של למצוא את הייעוד שלך הם המצאות שעובדות לטובת שמירה על הקפטליזם. והן מבטלות את האמונה שבמקום אחר יוכלו להרגיש טוב בעבודה שלהם.

האמת היא ששני המחנות האלה קיימים מאז ומתמיד,  פשוט עכשיו הווליום של מחנה ״הכל״ גבוה יותר מאי פעם. מחנה ״הכל״ הוא הטרנד. וכמו טרנד הצבע ירוק ניאון,  זה מרגיש שכולם אימצו אותו. אבל הטרנדיות שלו מגדילה גם את האנטי של מחנה ה״כלום״ ומעודד לוותר על הרעיון שהאפשרות להתפתחות מקצועית, עניין ועשייה בכלל קיימת . כמו טרנדים אחרים, החוויה של לקפוץ בנג׳י לחיים זמין בעיקר לאנשים ממעמד סוציו אקונומי גבוה. ורבים מהפורשים יחזרו בסופו של דבר לעולם העבודה הסטנדרטי.

מחנה שלישי הכרחי לשינוי מקצועי –
אבל העניין הוא כזה,  מה שלמדתי מעבודה עם מאות נשים על שינויי מקצוע, הוא שכמו תמיד הקיצון הוא לרוב אסון. דרך המלך היא איפשהו באמצע. הסיכוי של שני המחנות ליצור שינוי קיצוני מדויק במהלך אחד נמוך. אבל המחנה השלישי מחייב אותך להיות בסדר עם קטן. וזה לא קל.

הפנטזיות של מחנה ״הכל״ יפגשו  במוקדם או במאוחר את המציאות המורכבת שממנה מורכבת  כל עבודה. משפטים כמו ״do what you love and you'll never have another day of work"  הם סלוגנים ריקים. בסופו של דבר גם לעבודות הנחשקות ביותר בעולם יש צדדים פחות יפים וממש לא כייפים.
והנטייה של מחנה ״כלום״  לשלול כל דבר שמגיע כי זה לא באמת טוב, תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. בכוכבית אני מוסיפה שעובדים שנשארים המון זמן במקום אחד לרוב גם מקבלים פחות פניות והשווי שלהם בשוק יורד מעצם זה שחסרה להם וורסטיליות

שינוי מוצלח הוא לרוב פרידה מפנטזיה, תגובתיות למציאות זמינה אך לעיתים לא זוהרת ולא בהכרח מה שביקשת לעצמך או לקחת בחשבון כאפשרות ואוסף של פעולות קטנות שהסיכון שלהם מחושב.

אז איך להיות בתנועה בלי להשתגע?
במקום פנטזיות  איך הקריירה שלך אמורה להראות תגידי כן לכל אפשרות שהמציאות מפגישה אותך. פתחי את הראש לכיוונים שממש לא חשבת עליהם אבל איכשהו זמינים לך.
כמובן תוודאי שגם אם זה לא כיוון שחשבת עליו הוא עדיין רלוונטי לנרטיב המקצועי ויראה טוב בקורות חיים שלך.
תמיד עדיף שיהיה רצף עבודות.
ותזכירי לעצמך שמה שחשוב זה כיוון זמין על פני פנטזיה.
יכול להיות שזה לא הזמן לעשייה הכי משמעותית שלך. יכול להיות שהיא תגיע מתישהו בעתיד, בעבודה הבאה או בגיל 55 אבל זה לא אומר שמה שאת עושה היום לא יכול לעזור לבנות את זה.
קריירה זה לא שחמט. זה גלישה. את חייבת ללמוד לנצל את הגל, לדהור עליו ולדעת שגם הרגע שבו תצללי מתחת לגלים יגיע, וכשזה קורה אין לך מה להילחם.

ראיתי אתמול את חולית ֿ(מומלץ ביותר) הנה משפט יפה מהספר שמסכם את כל הפוסט הזה –

A process cannot be understood by stopping it. Understanding must move with the flow of the process, must join it, and flow with it

FRANK HERBERT, DUNE

אם את רוצה להתחיל למצוא את המקום שלך במחנה השלישי שלחי לי הודעה ונתאם שיחת ייעוץ.

גלישה נעימה,

מאיה