Maya Gur

אנחנו לא יודעות איך יראה העתיד. לא של העולם, לא של המדינה וגם לא באמת העתיד שלנו הפרטי. כשזה מגיע לעתיד המקצועי שלנו, יש לנו נטייה, משאלת לב, לנסות לפצח את המהלך הבא שלנו בראש, אבל האמת היא שזה לרוב בלתי אפשרי.

הנה הוא מגיע ספטמבר, הנה יהיה לך רגע לפתח את עצמך, לשלוח את המיילים האלו, להשיק את הפרויקט הזה, לסגור את הלקוח ההוא, למצוא עבודה חדשה, הנה הגיע הרגע להבין איך לקחת את הקריירה שלך…

לאחרונה אני מרגישה שכשזה מגיע לעבודה, האומיקרון מייצר שני מחנות. נקרא להם- הכל וכלום. וכשזה מגיע לרצון לעשות שינוי מקצועי יכול להיות ששווה להשתייך דווקא למחנה שלישי.

בשנתיים האחרונות היה ניסוי, קטן, אולי פספסת אותו, 50 מיליון איש. לראשונה בתולדות ההיסטוריה, עובדים מהבית.  כמות הדעות ,כמות האנשים: מה נכון יותר. מה עדיף יותר. מה יעיל יותר. 

״אז את מחפשת עבודה?״ את עונה כן מהוסס ומיד מוסיפה- ״אני חייבת קודם לעדכן את קורות החיים שלי״.

הבוקר ישבתי עם לקוחה שלי. מנהלת בכירה ומוערכת בחברת מדיה גלובלית שבדיוק סיימה להשיק פרויקט טכנולוגי חדשני פורץ דרך.

יצאתי לחגוג את חזרתם של מסגרות הלימודים (בינתיים) בבר המקסיקני ליד הבית. באופן מתבקש הזמנו מרגריטות עם תוספת כמה פלחי לימון.

בראיון מדהים עם ריקרדו סמלר, מנכ״ל חברת סמקו, לפסיכולוג ההתנהגותי אדם גרנט, הוא שיתף בדילמה שהטרידה אותו ובואו נודה שגם אותנו.

חופשת לידה, מלחמה, קורונה, כשאין מסגרות לילדים, זה בא על חשבון הקידום המקצועי שלנו.

כביכול השנה הכי סטגנטיבית. עומדת. תקועה. לא נוסעים. לא יוצאים. תקועים.

שנה חדשה הוא זמן קלאסי של חשבון נפש ולכולנו יש (תמיד) דברים שאנחנו פחות מרוצות מהם והיינו רוצות לשפר בעצמנו.

כמו חייל בבקו״ם, שרשרת החיול האמהית מציידת אותנו בנשק שאנחנו סוחבות לכל מקום- שק רגשות אשם. השק הזה חוצה גילאים (שלנו ושל הילדים) 

לפני שבועיים קיימתי מפגש נשי סביב הנושא של הצלחה בעשור הקרוב בבית מקסימום את היפהפה של מרב כהן מור בתל אביב.

כשזה מגיע למטרות אישיות, הראשון לינואר הופך לתאריך החם של השנה.

בואי נשים את הקלפים על השולחן- אמהות היא משבר.